יום כיפור – לפני ה’ תטהרו

יום כיפור – לפני ה’ תטהרו

יפייס אדם חבירו בערב יום הכיפורים

השו”ע (סי’ תרו) בחר לפתוח את ההלכות הנוגעות ליום כיפור בכותרת: “שיפייס אדם חבירו בערב יום הכיפורים

אין ספק כי מקורו מהמשנה ביומא (פה ב) עבירות שבין אדם לחבירו אין יום כיפור מכפר עד שירצה את חבירו, וכמו שממשיך בשו”ע שם

אלא דלכאורה יש להעיר דלא נאמר במשנה אלא שאין יום כיפור מכפר עוונות של בין אדם לחבירו, אבל מהיכן לקח השו”ע דמצווה לפייס את חבירו דוקא ערב יום כיפור. והא לכאורה חובת הפיוס עומדת כחובה כשלעצמה, ואיננה קשורה דוקא ליום כיפור באופן מהותי

ואכן, מתוך דברי הגמרא בהמשך שם (פז) נראה שיש עניין בפיוס דוקא ערב יום כיפור. בסדרה של סיפורים מתארת הגמרא מספר חכמים שהקפידו לפייס אנשים שונים דוקא לפני יום כיפור. אחד הסיפורים המזעזעים שם מתאר את גדול אמוראי בבל-רב, שהלך לחנותו של קצב מסויים שפגע בו, על מנת שלקצב תהיה הזדמנות לבקש את מחילתו. הסיפור מסתיים באופן טרגי כאשר הטבח לא רק שלא התפייס, אלא חזר והטיח דברים ברב, וסופו שנהרג בסכין שבה השתמש

והאמת שזה מוכרח מלשון המשנה “עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה”כ מכפר עד שירצה את חבירו”, ומשמע דאחרי שירצה את חבירו שפיר יום הכיפור מכפר. כלומר, הריצוי אינו אלא תנאי לכפרה של יום כיפור. וכן מבואר בגמ’ שביארה את הפסוק (שמואל א, ב כה) אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים, דכוונת “ופללו” שיפייס את חבירו,ואז אלקים ימחול לו. נמצא כי ודאי נושא הכפרה הוא מאת ה’, וזה בתנאי שירצה את חבירו. וכן הוא מוכרח ממאי דיליף ר’ אלעזר בן עזריה דין זה מדרשה, ומבואר א”כ שלולא הדרשה היה צד שגם עבירות אלו של בין אדם לחבירו מתכפרות גם ללא פיוס

ולכאורה הביאור בזה, דגם עבירות שבין אדם לחבירו אינם עבירות אלא מצד שנצטוינו בזה ע”י המקום, שהכפרה תלויה בפיוס. ועלינו להבין א”כ מדוע באמת הכפרה מאת ה’ תלויה בריצוי הזולת

ניתן לסכם את השאלה כממה נפשך, אם הפגיעה בזולת הינה חלק מהותי בחטא, מה הצד שניתן להתכפר ללא פיוס, ומפני מה צריכים ע”ז ילפותא. ואם כל העבירה אינה אלא מצד הגבוה, א”כ מדוע באמת א”א להתכפר ללא פיוס

וככלל יש לשאול מדוע הפיוס כל כך הכרחי ונחוץ דווקא ערב יום כיפור

הנוכחות לפני ה’ מכפרת

“כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו”

ויקרא טז ל

פסוק זה הינו הפסוק המפתח שמוביל את יום כיפור, והוא גם נאמר ע”י הכהן גדול כמה וכמה פעמים

לפסוק זה מצינו כמה פרשניות

בתרגום ירושלמי מחלק אותו לשתיים, ראשית הקב”ה מצידו מכפר לנו ביום הזה את כל חטאותינו, ושנית “לפני ה’ תטהרו”, והכוונה שאנחנו מצווים ג”כ לשוב ולהתוודות לפני ה’

מאידך, חז”ל דרשו (מתני’ יומא שם) ממה שכתוב “מכל חטאתיכם לפני ה'”, דרק העבירות שהם “לפני ה'” דהיינו בין אדם למקום, יום כיפור מכפר, אבל עבירות שבין אדם לחבירו אין יום כיפור מכפר. והוא לכאורה קריאה אחרת בפסוק, ד”לפני ה'” חוזר על “מכל חטאתיכם”

ואכן, מתוך סדר העבודה עולה הבנה אחרת בפסוק זה. שהנה הכהן גדול היה אומר

“אנא בשם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי וגו’ ככתוב בתורת משה וגו’ כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה’. והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים את השם הנכבד והנורא מפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה, היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואף הוא היה מתכוון כנגד המברכים לגמור את ה’ ואומר להן תטהרו“.

עפ”י קריאה זו נראה כי עצם הנוכחות לפני ה’ היתה מטהרת ומכפרת. כלומר, “לפני ה'” חוזר על “יכפר עליכם

הכפרה של יום כיפור אינה כמו בכל השנה, אלא עצם הנוכחות לפני ה’ היא זו שמכפרת. ולכן כתוב “מכל חטאתיכם”, א”א שתהיה כפרה חלקית כמו בכל השנה, דעיקר הטהרה היא מצד היותינו לפני ה’, וזה או הכל או כלום

זהו שאמר רבי עקיבא (יומא פה ב) אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים וכו’, ואומר מקוה ישראל ה’ מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב”ה מטהר את ישראל. כלומר, יום כיפור הוא כמו מקוה טהרה, או שנכנסים לגמרי או שלא. וכאשר אנחנו לגמרי בתוך המים, דהיינו לתוך רשותו של הקב”ה, בזה עצמו מסתלקים החטאים, כי אין להם שם מקום כלל. זהו שאמרו (יומא כ א) השטן אין לו רשות ביום כיפור, דכמו שבתוך קודש הקודשים אפי’ מלאך אינו יכול להיכנס, ה”ה ביום כיפור שאנחנו בבחינת לפני ה’, אין השטן יכול להיות שם

אין ספק כי זהו שסובר ר’ יהודה דעיצומו של יום מכפר אף בלא תשובה, כי מי שזוכה לעמוד לפני ה’, רוח טהרה אופפת אותו

הקטורת מכשירה את העמידה לפני ה’, והקרבנות את הכפרה

יסוד זה ניתן ללמוד גם מסדר הכתובים בפ’ אחרי, דכתיב

“ויאמר ה’ אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקדש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות, כי בענן אראה על הכפורת…” (ויקרא טז ב).. “בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה” (שם ג)

כלומר, הפסוק הראשון מגלה לנו התפקיד המרכזי של הכהן גדול ביום כיפור, דהיינו להיכנס אל הקודש פנימה אל בית קודש הקודשים. והפסוק הבא מפרט את סדר הקרבנות שמכשיר את הכהן להיכנס לשם. אלא שיש לשאול מדוע הפסוק השני לא הזכיר ג”כ את עבודת הקטורת שהיא עיקר המכשיר לכניסה לקדש הקדשים וכמ”ש “כי בענן אראה על הכפרת” ודרשו (יומא נג.) לא יבוא כי אם בענן הקטורת

אלא שהפסוק רצה להצמיד את עמידת הכהן לפני ה’, לסדר הכפרה ע”י עבודת הקרבנות, מפני שהכפרה באה גופא מהעמידה לפני ה’. ואילו הקטורת אינה שייכת לסדר הכפרה אלא להכשרת הכניסה לקודש הקודשים, ולעמידה לפני ה’

הוידויים צריכים להאמר דוקא “לפני ה

אמרו חז”ל (יומא לט ב) עשרה פעמים מזכיר כהן גדול את השם בו ביום, שלשה בוידוי ראשון (על הפר החטאת, והוידוי הוא עליו ועל משפחתו), שלשה בוידוי שני (ג”כ על פר החטאת, והוא וידוי על הכהנים), ושלשה בשעיר המשתלח (על חטאי עם ישראל), ואחד בגורלות

מכאן הוכיח הרב לייב מינצברג (בספרו בן מלך) שהזכרת ה’ היא מעיקר עבודת היום, ומטעם זה חוזרים ושונין אותו עשר פעמים. כמו שמצינו בראש השנה שאין פוחתין מעשרה פסוקי מלכיות ומעשרה פסוקי זכרונות ומעשרה פסוקי שופרות, מפני ששלשה דברים אלו הם עיקר עבודת היום בראש השנה

ובעצם, עיקר עבודת היום הוא הוידוי, והוא גם נאמר עשר פעמים, וכמ”ש הטור (הובא במ”ב תר”כ סק”ב) דצריך כל יחיד לומר עשרה וידויים ביום הכיפורים, ד’ בארבע תפילות, ד’ בחזרת הש”ץ, וב’ פעמים אחד במנחה ערב יוה”כ ואחד במעריב. כנגד עשר פעמים שהיה כהן גדול מזכיר את השם ביוה”כ

נמצא שגם הוידוי וגם הזכרת שם ה’ הם מעיקר עבודת היום. ולא זו בלבד, אלא הם קשורים זל”ז. והיינו משום דכתיב “לפני ה’ תטהרו”, ושלימות הווידוי הוא כשנאמר לפני ה’. הרי הכהן הגדול בעצמו היה מזכיר את שם ה’ בזמן הווידוי

ועפ”ז כתב הרב מינצברג לפרש מש”כ השעה”צ (שם סק”ג) דמה שאומר במעריב עוד פעם וידוי בתוך הסליחות, לא חשיב, דלא חשיב אלא מה שאומרים בתפילה, ולכן מנה הטור את הווידוי שאומרים בתפילת מנחה ערב יום כיפור. דמאחר והוידוי צריך להיות לפני ה’, לכך צריך להיות בזמן תפילה, שהרי התפילה היא עמידה לפני ה’ כדכתיב גבי תפילת אברהם אע”ה “ואברהם עודנו עומד לפני ה'”

לא ניתן להקרא עומדים לפני ה’ ללא פיוס הזולת

מעתה נראה שזהו מטרת הפיוס בעבירות שבין אדם לחבירו, לפני יום כיפור דוקא. והיינו להכשיר את העמידה לפני ה’. א”א להקרא עומדים לפני ה’ ללא תחושה עמוקה של אחדות. הרי עיקר מציאות ה’ בעולם הוא היותו אחד כמו שמאריך רמח”ל בדעת תבונות, וככל שעם ישראל אינו אחד, אנחנו פוגעים ביחוד ה’, ואינם יכולים להיות לפני ה’

ובאמת יש שיטה שאם לא שב מעבירות שבין אדם לחבירו, גם של בין אדם למקום אינו מתכפר. וז”ל הברכ”י (או”ח סי’ תר”ו): אם לא שב מעבירות שבינו לבין חבירו גם עבירות שבינו למקום אינו מתכפר. ואני אומר לא ניחא ליה למארייהו בהכי. ומיהו כתב הרב מהר”ש גארמיזאן והביאו הרב בפר”ח דבעבירות שבינו לחבירו איכא נמי חלק גבוה, וכל שלא פייס את חבירו גם חלק גבוה אשר בה לא נתכפר, ע”כ. [ראה עוד חיי אדם ומנ”ח מ’ שס”ד דאף הסדר מעכב וצריך לבקש מחילה מחבירו ואח”כ סדר התשובה, דחשיב כטובל ושרץ בידו. וע”ע בקו”ש ב”ב פח: אות שטו]

על דרך זה כתב בפרקי דר”א (מצוטט במחזור ויטרי הל’ יוה”כ סי’ רע”ז): “כשרואה סמאל הרשע שלא מצא עון בישראל ביום הכיפורים, אומר לפני הקב”ה רבון העולמים יש עם אחד בארץ שדומין למלאכי השרת שבשמים, מה מלאכי השרת יחיפי רגלים, כך ישראל יחיפי רגלים, מה המלאכים קופצים ועומדים וכו’, מה מלאכי השרת אין בפיהן אכילה ושתיה וכו’, מה מלאכי השרת שלום ביניהם אף ישראל כן וכו’

בנוסף מצטט האו”ז מדרש הבא: “תיקן להם עשי”ת שאפי’ יחיד עושה בהן תשובה מקבלין תשובתו כתשובת ציבור, לפיכך צריכים כל ישראל להחזיק בתשובה ולעשות שלום בין איש לחבירו ולמחול זה לזה בערב יוה”כ כדי שיתקבלו תשובתן ותפילתן לפני הקב”ה בחיבה ובשלום ואהבה יתירה

מדברי חז”ל אלו מבואר שעשיית שלום בין איש לרעהו הוא תנאי הכרחי לכפרה הכללית של יום כיפור. וכ”כ הכלי יקר לכן נאמר (שם לג) “ועל כל עם הקהל יכפר”, רצה לומר, דווקא כשנעשו קהילה אחת, להיות באגודה אחת, להיות שכם אחד לעבוד את ה’, אז הקב”ה מקבל תשובתם ולא בזמן שחלק לבם

הרב אהרן סולוביציק מביא בספרו על הרמב”ם (פרח מטה אהרן הל’ תשובה עמ’ 198), מעשה אודות ר’ חיים מבריסק ז”ל, שטרח לפייס בעיו”כ אדם שבו גער ובצדק, לאחר שזה פגע בכבודו. לשאלת בניו הוא הסביר שעל אף שהדין עמו, הרי שבערב יוה”כ ישנה חובה ליצור פיוס בכל מקרה

עבירות שבין אדם למקום הם “לפני ה'”, עבירות שבין אדם לחבירו אינם “לפני ה'”

והנה אם נדייק בדרשה דר’ אלעזר בן עזריה, נמצא שעבירות של בין אדם למקום נכללים במונח “לפני ה'”, ואילו עבירות שבין אדם לחבירו אינם נחשבים “לפני ה'”. ויש לשאול מדוע עבירות שבין אדם לחבירו אינם נחשבים לפני ה’, דנהי שיש בזה פגיעה בזולת, מ”מ עדיין הוה לפני ה’. מאי שנא עריות שזה לפני ה’, לגזל שאין זה נחשב לפני ה

ובכלל יש לשאול, וכי שייך לומר שהחטאים הם לפני ה’, הרי החטא הוא התרחקות מה

ואפשר אולי לחדש, דבאמת החטאים של בין אדם למקום אינם מסלקים את ה”לפני ה'”, מפני שאינם עומדים בניגוד ליחוד שמו יתברך. משא”כ החטאים של בין אדם לחבירו מייצרים פירוד בין העם, וזה בעיקר מונע את יחוד ה’ בעולם

באותה פרשה העוסקת ביום כיפור כתוב (ויקרא טז טז) וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השכן אתם בתוך טומאתם. כלומר, הקב”ה שוכן בקרבנו אף כאשר אנחנו חוטאים. ונראה מפני שהחטאים אינם באמת שייכים למהות שלנו וכמו שמאריך המהר”ל בביאור השעיר לעזאזל (ע’ באר הגולה סוף דרשה לשבת שובה). אבל החטאים של בין אדם לחבירו הם עומדים בניגוד גמור ליחודו יתברך, ואפשר חטאים אלו יותר שייכים למהותינו כל עוד לא פייסנו את השני. הרי חורבן בית ראשון שהיה מפני ג’ עבירות חמורות הסתיים אחרי שבעים שנה, ואילו חורבן בית שני שהוא בעוון שנאת חינם עדיין קיים אפילו לאחר אלפיים שנות גלות

הכהן גדול כנגד כלל ישראל

ברמב”ם משמע שרק הכהן גדול היה מתוודה והוציא את כל ישראל בוידויו, שכן כתב בתחי’ הל’ תשובה: שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה לכל ישראל, כהן גדול מתוודה עליו על לשון כל ישראל שנאמר והתודה עליו את עונות כל ישראל. (ודלא כהמאירי בחיבור התשובה, שכתב דע”י שהכהן גדול התוודה כ”א התוודה בפני עצמו)

והרי לגבי וידוי מעשרות סובר הרמב”ם (פ”ה מהל’ מעשר שני) שעל כל אחד ואחד להתוודות ולא אמרינן שומע כעונה, ולכאורה הטעם מפני שווידוי הוא דבר שעיקרו בלב. עם כל זה, ביום כיפור רק הכהן גדול היה אומר את הוידוי

ונראה דמבואר כאן שעיקר הוידוי ביום כיפור היה צריך להיות בצורה שהוא מחבר את כלל ישראל, רק כך הוא נחשב לפני ה’. ראה טור סי’ תר”ז בשם רי”ץ גיאות שאם לא גנב בשנה זו, לא יאמר גנבתי, והני מילי כשמתפלל בינו לבין עצמו, אבל כשאומר עם הציבור אין לחוש, שא”א שלא יהא אחד מן הציבור שגנב

ולכן הכהן הגדול שהוא כנגד כל ישראל וכמ”ש (שמות כח כט) “ונשא אהרן את שמות בני ישראל על לבו בבואו אל הקודש וגו’ והיו על לב אהרן בבאו לפני ה'”, הוא זה שמתוודה עבור כולם

רק מתוך תחושה זו של שליחות, ושל חיבור כלל ישראל, יכל להיכנס לקודש הקדשים. ובאמת לא לחינם התגלות השכינה בקודש הקדשים התבטאה דרך הכרובים, זכר ונקבה מעורין זה בזה

זהו גם הטעם שהקטורת היא זו שהכשירה את הכהן להיכנס בפנים, מפני שכידוע קטורת מלשון קיטרא (קשר בארמית), שכן היא מקשרת זה לזה. הרי בין סממני הקטורת מצאנו את החלבנה, שריחה רע, וחז”ל הסבירו שהיא מסמלת את הרשעים (כריתות ו ב). הקטורת, אפוא, מסמלת את החיבור שבין כל חלקי עם ישראל

יה”ר שיתקיים בנו הכתוב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ונזכה לכפרה וטהרה מכל חטאותינו יחד עם כל ישראל אמן

About The Author

Ancien élève de la yechivat Hevron Guivat Mordehai. Auteur de plusieurs livres sur le Talmud et la Halacha. Roch Kollel Michné-Torah à Jerusalem.

Leave Comment