תנה לנו מלך”, מצוה או חטא”

כי תבא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי,  שום תשים עליך מלך אשר יבחר וגו‘

(דברים יז, יד-טו)

הנה משמע בקרא דענין העמדת מלך לא נאמר אלא כשיאמר העם לשים מלך ככל הגוים אשר סביבותיהם, דאזי יצטוו להעמיד מלך. ובאמת דפליגי בזה רבותינו ז”ל בש”ס סנהדרין (כ’ ע”ב), רבי יהודה אומר ג’ מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך וכו’, רבי נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן שנאמר ‘ואמרת אשימה עלי מלך וגו”, ופרש”י שגלוי לפניו שעתידים להתרעם על כך בימי שמואל ולומר והיינו גם אנחנו ככל הגוים ע”ש

ויש להבין לדעת ר’ יהודה, מאחר והוה מצוה כשאר מצוות, מהו שהקדים הכתוב כאן  “ואמרת אשימה עלי מלך וגו

והנה כאשר בקשו העם משמואל הנביא “שימה לנו מלך לשופטנו ככל הגוים” (שמואל א, ח, ה), מיד הפסוק מודיע לנו עמדת שמואל ודברי ה’ אליו “וירא הדבר בעיני שמואל כאשר אמר תנה לנו מלך לשופטינו, ויאמר ה’ אל שמואל שמע בקול העם וגו’ כי לא אותך מאסו אלא אותי מאסו ממלוך עליהם” (שם ו-ז)

ותמהו הראשונים אם העמדת מלך הוא מצות עשה, איך חרה אף שמואל הנביא על ישראל בשאלם המלך, ובעיני השם יתברך רע

ומצינו בזה כמה דעות במפרשים, וחלק מינייהו בדברי חז”ל, וכדלהלן

תניא (סנהדרין שם) ר”א אומר זקנים שבדור כהוגן שאלו שנאמר ‘תנה לנו מלך לשפטנו’ (שמואל א’ ח’ ה’) אבל עמי הארץ שבהן קלקלו שנאמר ‘והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו’ (שם כ’), ופרש”י דאילו זקנים שאלוהו לשופטם ולרדות הסרבנים שבהם, אבל עמי הארץ תלו עליו מלחמותיהם ע”ש, והיינו חטאם במה שהוסיפו ‘ויצא לפנינו ונלחם וגו

וצריך עיון דהא לא אמרו עמי הארץ כן אלא אחרי שמיאנו לשמוע בקול שמואל וחזרו לבקש מלך, וכבר מקודם כתיב ‘וירא הדבר בעיני שמואל וגו” (שם ו’) אחרי אמרם ‘תנה לנו מלך לשפטינו’, והיינו דגם הזקנים חטאו. וצ”ל דאף שחטאו תחילה במה שאמרו תנה לנו מלך לשפטינו, מ”מ אחר שהגיד שמואל את משפט המלך כאשר ציוהו ה’, הוסיפו עמי הארץ לחטוא ואמרו שילחם את מלחמתינו, ומאי דאמר ר”א שהזקנים שאלו כהוגן, אין כוונתו שלא חטאו כלל אלא דעכ”פ היתה בקשתם כהוגן אף שהיתה איזו טעות שהיא, אבל עמי הארץ מלבד עצם הטעות קלקלו ושאלו שלא כהוגן, וזה מוכרח, ולפי”ז עדיין לא מבואר עיקר טעותם

ובספרי (דברים כ”ט) אמרו לא בקשו מלך אלא להעבידם עבודת כוכבים שנאמר ‘והיינו גם אנחנו ככל הגוים וגו

וגם בזה יש לתמוה כנ”ל דכבר מקודם הך קרא מבואר שהקפיד שמואל, וכמה שנאמר ‘וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו’, וגם לא זכר כלל אומרם ‘ככל הגוים’. ובאברבנאל הק’ עוד שאם היה כן לא היה הקב”ה ממלא שאלתם ולא היה מספיק בידהם ולא יאמר ‘כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימין’ (שם ט’ ט”ז). ועוד כי כאשר אמר ית’ ‘ועתה שמע בקולם אך העד תעיד בהם והגדת להם משפט המלך’ (שם ח’ ט’) איך לא זכר דבר מהעכו”ם אשר יעבדון. ובע”כ אין דברי הספרי כפשוטן וצריך להבין עומק הענין

הרמב”ם (ריש הלכות מלכים) מציע דרך שונה, לפי ששאלו בתערומת ולא שאלו לקיים המצוה אלא מפני שקצו בשמואל הנביא שנאמר ‘כי לא אותך מאסו אלא אותי מאסו’ (שם ז’), וכן הוא ברד”ק לפי שבתערומת שאלו ולא לשם מצוה. ולכאו’ הוא דעת ר’ נהוראי ודלא כפרש”י אלא כהמהרש”א דמיירי בפ’ המלך בס’ שמואל, וע”ז קאמר כנגד תרעומתן. והיינו דלא חטאו בעצם השאלה כי אם באופן אשר שאלו, דמורה שקצו בשמואל הנביא, וזהו שמייתי קרא ד’לא אותך מאסו וגו” דבאמת אופן שאלתם היתה בתרעומת על שמואל, ואמר ה’ לשמואל כי אותי מאסו מצד שלא רצו את המלכות לקיים מצוה, ומלכות כזאת פוגעת במלכות שמים[1]

ואמנם יש להעיר חדא ממה שאמר ‘כי לא אתך מאסו’ דמשמע שלא מאסו בשמואל כלל. ועוד דהתורה כשצותה בהעמדת המלך אמרה ‘ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי’ (דברים שם), ואף שאינו מפאת קיצם בנביא מ”מ אינו לשם מצוה כלל. וגם אכתי צריך להבין דעת ר’ יהודה

דרך אחרת מצינו בדברי הרמב”ן עה”פ ‘לא יסור שבט מיהודה’ (בראשית מ”ט י’), מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי’ ה’ ומושיע אותם, לא היה להם לשאול מלך בימיו כמו שאמר להם ‘וה’ אלוקיכם מלככם’ (ש”א י”ב י”ב), והקב”ה אמר לו ‘לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם’, ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימא ע”כ. ובאברבנאל למד דעתו דהיה החטא במה ששאלוהו בימי שמואל והיה בזה אליו קלון וחרפה רבה והיותו שופט ונביא הש”י והיו מואסים בהנהגתו ובוחרים בהנהגת אחר בחייו. ואינו משמע כן בדברי הרמב”ן הקדו’ אלא דמאחר והיה שמואל נביא ע”פ ה’ א”כ לא היה צריך בימיו מלך במקומו כי היה ביד שמואל לקיים כל דבר ע”פ השי”ת, בענין הנבואה המשפט והמלחמות

ויל”ע בזה כאשר מעיד הכתוב כי זקן שמואל, והוא עצמו מינה את בניו להיות שופטים, וכדכתיב ‘ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שופטים לישראל’ (ש”א שם א’), ואף שהיה בן נ”ב שנה מ”מ זקנה קפצה עליו כדאי’ בתענית (דף ה’). עוד הק’ בשל”ה דא”כ לא סגי בלא חטא דכל שופט הוא כשמואל, דיפתח בדורו כשמואל בדורו

ברש”י (שמואל שם) פי’ וירע הדבר לפי שאמרו לשפטנו ככל הגוים. ונראה כוונתו כמ”ש רלב”ג כי ישראל אינם באופן שישפט להם מלך לפי מה שירצה כמו הענין במלכי עובדי אלילים שמיסדים לעמם נימוסים כאשר יעלה על רוחם, ולזה אמרה התורה שאם יאמרו ישראל שישימו עליהם מלך ככל הגוים אשר סביבותיהם, שלא יוכלו לשים עליהם כי אם מאחיהם שהם נקשרים לקיים התורה וע”פ התורה ינהיגום וכו’ ע”כ. וכ”כ במצוד”ד כי המשפט מסור הוא לשופטים לדון ע”פ התורה ולא למלך לדון ע”פ דעתו

וגם בזה יש להקשות כמ”ש לעיל דעיקר ציוי מינוי המלך במשנה תורה בא כאשר יבקשו מלך ככל הגוים, ואולם לד’ ר’ נהוראי (לפי רש”י) לא קשה מידי, וכמו שכ’ רמב”ן לפי דעתו שזה מרמיזותיו על העתידות שכן היה כששאלו להם את שאול ע”ש[2], אבל צ”ע עוד דלא זכר שמואל אמרם ‘ככל הגוים’ אלא מה שאמרו ‘תנה לנו מלך לשפטינו

והר”ן בדרשותיו (דרוש י”א) נשמר בזה, וכתב דמינוי השופטים היה לשפוט משפטי התורה בלבד כמו שאמר ‘ושפטו את העם משפט צדק’ (דברים ט”ז י”ח), ומינוי המלך היה להשלים תיקון הסידור המדיני וכל מה שהיה מצטרך לצורך השעה, (וכאשר לא יהיה מלך בישראל, השופט יכלול ב’ הכוחות כדמוכח בפ’ נגמר הדין). ובימי שמואל רצו שעיקר המשפט יהיה נמשך מצד המלכות, והם שגו בזה הרבה כי בני שמואל עם היות שלא היו חסידים כאביהם מ”מ לא היו מעוותי משפט כמו שאמרו בשבת (דף נ”ו) כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה דכתיב ‘ולא הלכו בניו בדרכיו’ בדרכיו הוא דלא הלכו הא מיחטי לא חטאו, הא מה אני מקיים ‘ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד וגו” שלא עשו כמעשה אביהם וכו’ ע”ש, וכיון שלא היו מעוותי משפט יימשך מצד שופטם את ישראל כפי התורה, אלא שישראל נטו בעת ההיא יותר לתיקון קיבוצם המדיני ורצו שיהיו משפטיהם נמשכים מצד המלכות לא מצד שופטי התורה (וע”כ אמרו שבני שמואל לא ראויים לענין המשפט), ע”ש באורך

והנה מה שהק’ באברבנאל שעם היות שבשאלת ישראל מלך זכרו ענין המשפט, לא היתה כוונתם כפי האמת שיהיה למלך המשפט המסור לשופטים כי יהיה בלתי אפשר שישב המלך לשפוט בין דם לדם ובין דין לדין, אבל ממשפט המלוכה כמו שבא בקבלה האמיתית בפרק כה”ג היה המשפט שלא כדין לפי צורך השעה לתקון העולם ולשבור זרועות רשעים ע”ש, תמהתי מהכ”ת כן, ומהו שהוסיף הכתוב שלא הלכו בניו בדרכיו, דע”כ רצו להחליף עיקר המשפט[3]. אולם הקשה עוד דלא מצינו בתוכחת שמואל שיחס החטא בדבר המשפט כי אם לגוף השאלה, ואמר ‘ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה’ לשאול לכם מלך’, ואמר ‘והיום מאסתם את אלוקיכם אשר הוא מושיע אתכם ותאמרו לא כי מלך ימלוך עלינו’, וצ”ע

עוד תמה הרב אברבנאל לכל הפירושים הנ”ל, כי אם עצם שאלת המלך היה דבר נאות ומצוה ממצוות התורה, ולא היה החטא אלא באופן השאלה או תכליתה או זמנה או כוונתה, למה א”כ יהושע ושאר שופטי ישראל שבאו אחריו לא התעוררו להמליך מלך בישראל כיון שהיתה מצוה עליהם בהכנסתם לארץ ואיך עברו כלם על זאת המצוה בהיותם בארץ אחרי הכיבוש והחילוק, ואין אחד המפרשים שהתעורר בזה כלל

ומכח זה כתב ב’ הקדמות, א’ דהמלך אינו דבר הכרחי ואפשר בלתו ודלא כדעת הפילוסופים הסו’ שהוא מחוייב בעם חיוב עצמי וכיחס הלב בגוף[4], ב’ שאף שנודה היות המלך דבר מועיל והכרחי בעם, הנה בעם ישראל איננו כן. והיינו כי צורך המלכים הוא למלחמות ולסדר הנימוסים ולהכות ולהעניש פעמים שלא כדין כפי צורך השעה, וג’ ענינים האלה האומה הישראלית לא תצטרך אליה לפי שישראל עם נושע בה’, וגם אין ביד מלך בישראל לחדש דבר בתורה ולא לגרוע ממנה, וגם לא היה המלך צריך בישראל להכות ולהעניש שזה מסרו הקב”ה לב”ד הגדול ע”ש

ועפ”ז כתב האברבנאל לבאר פרשת המלך במשנה תורה, דהוא הגדת העתיד אחרי היותכם בארץ נבחרת ואחרי הכיבוש והמלחמות כולם ואחרי החילוק, ידעתי שתהיו כפויי טובה כשתאמרו מעצמכם אשימה עלי מלך לא מפני ההכרח להלחם עם העמים כי כבר הארץ נכבשת, כי אם להשתוות עם האומות הממליכים עליהם מלכים, ובזה מהסכלות כי היה לכם לשאול מלך בהכנסתם לארץ ללחום את מלחמותיהם, וזכר שכאשר יקרה זה לא ימליכו המלך ההוא כרצונם כי אם אשר יבחר בו מקרב אחיהם וזהו עצם המצוה ואמיתתה, ולפי”ז יהיה ענין המלך מצות עשה תלויה בדבר הרשות. [ולא ידעתי מה האריך בזה כאשר הוא מפורש בש”ס סנהדרין (שם) בשם ר’ נהוראי, והביאו שם בסו”ד וז”ל ולזה מה שאמר ר’ נחמיה (ג”א ר’ נהוראי) וכו’, הנה כוון החכם הזה לדעתי ע”כ[5]]. והוסיף בביאור חטאם, דכאשר שאלו המלך שהיה מנהיג מסוכן וכ”ש בערכם שהיו בלתי צריכים אליו, לכן חרה אף ה’ בעם ואמר לשמואל ‘לא אותך מאסו וגו”, ומפני זה לא הקים יהושע מלך גם לא שאר השופטים יראי ה’ וחושבי שמו, להיותו דבר בלתי הגון אליהם. וכתב דאין להקשות אם היתה שאלת המלך רעה א”כ כאשר שבו ישראל בתשובה למה לא עזבו החטא וחזרו מהמלכת המלך, זה אינו כי הוא דבר הרשות ולא צותה התורה עליו וגם לא צותה על עזיבתו, לפי שדברה תורה בזה כנגד יצה”ר וכענין יפת תואר ע”ש באורך. והנה מלבד שלא אזלא שיטתיה כדעת ר’ יהודה, אבל צריך להבין עוד מהו חומר חטא זה כאשר ידמה לענין יפת תואר שהוא דבר הרשות וצ”ע. [ואחי ה”ר יהושע שליט”א ר”ל כי אף היותו דבר הרשות, עצם בחירת כלל ישראל בדבר, חטא הוא ביחס למדרגתם כאשר הם ציבור]

וטרם נבוא להציע דרך חדשה בעיקר חטאם, נראה להקשות עוד לפי כל הנך פירושים דלעיל (מלבד פ’ האברבנאל), דאחרי שמעיד הכתוב בצורה מפורשת שלא הלכו בני שמואל בדרכיו ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט, לא מסתברא שהיה רצונם של העם בשאלם מלך לשפטם כדי להתרחק מדרכי ה’. ומדוע נפרש שהיה זה בטענתם בלבד, ועומק רצונם היה לסור ממשפטי התורה וכדו’, דלפי”ז לכאו’ הו”ל להקרא לקצר בתיאור משפטם של בני שמואל, ומה ראה לפרט שלקחו שוחד ויטו משפט. ואולם הר”ן נתמך בהגמ’ שבת (שם) כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה שנאמר ‘ובניו לא הלכו בדרכיו’ בדרכיו הוא דלא הלכו מיחטא נמי לא חטאו וכו’ שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם וכו’ והם לא עשו כן אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהן ולסופריהן ע”כ. אכן בגמ’ שם מבואר דעות נוספות, ר”מ אומר ויטו אחרי הבצע היינו חלקם שאלו בפיהם (לקחו מעשר ראשון שלוים היו ושאר לוים עניים מצטערים, רש”י), ר’ יהודה אומר מלאי הטילו על בעלי בתים, ר’ עקיבא אומר קופה יתירה של מעשר נטלו בזרוע, ר’ יוסי אומר מתנות נטלו בזרוע (זרוע לחיים וקיבה והם לא היו כהנים, רש”י). וע”ע בגמ’ מגילה (י’ ע”ב) דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער וכו’, ‘ויהי כאשר זקן שמואל ולא הלכו בניו בדרכיו’. וע”ע במכות (י”א ע”א) קללת חכם אפי’ על תנאי היא באה, מנלן, מעלי, דקאמר ליה עלי לשמואל ‘כה יעשה לך אלוקים אם תכחד ממני’ (ש”א ג’), ואף על גב דכתיב ‘ויגד לו שמואל את כל הדברים ולא כחד ממנו’ (שם) אפ”ה כתיב ‘ולא הלכו בניו בדרכיו’ ע”כ, ומבואר דהוה קללה. וכן קשה בזה להרמב”ם שכתב דקצו בשמואל, וגם להרמב”ן שפי’ דהיה שמואל נביא ע”פ ה’, והא האריך הכתוב נגד זה לתאר איך שהטו ממשפט צדק

ונראה לבאר זאת ע”פ הקדמה אחת, דהנה אמרו רבותינו ז”ל כמלכותא דרקיע כך מלכותא דארעא (ברכות נ”ח), והיינו דמלך ישראל הוא כדוגמת מלכות שמים, וכדוגמת ביהמ”ק של מטה שמכוון כנגד ביהמ”ק של מעלה. וזהו שמצינו בתרוויהו לשון ‘בחר’, לגבי מקדש מצינו ‘במקום אשר יבחר‘ (דברים י”ד), ובענין המלך כתיב ‘מלך אשר יבחר ה’ אלוקיך’ וכן ‘דוד עבדי אשר בחרתי אותו’ (מ”א י”א). ולכן נבחר המלך ע”י נביא או משפט האורים (ע’ אב”ע), או ע”י סנהדרי גדולה כדאי’ בפ’ כה”ג, וכן מצינו תקיעת שופר כדכתיב ‘ויתקעו העם בשופרות וימליכו את שאול המלך עליהם’ ע’ ריטב”א ר”ה ט”ז ע”א. וזהו שכתוב ‘שום תשים עליך וגו” ודרשי’ שתהא אימתו עליך (סנהדרין כ”ב), והוא כדמצינו שהוקשה יראת המלך ליראת המקום, הוא שאמר שלמה ‘ירא את ה’ בני ומלך’ (משלי כ”ד), וע’ כד הקמח ענין יראה, ולכן נמי מלך שמחל על כבודו אינו מחול, וכן מלך פורץ גדר ודן כדעתו לפי צורך השעה

ובאמת עוד נרמזה שימת המלך בתורה זולת כאן, והוא בסוף בשלח ‘כי יד על כס י’ מלחמת ה’ בעמלק’ (שמות י”ז), ולמדי’ בסנהדרין (שם) כי יש להעמיד מלך תחילה ואח”כ להכרית זרעו של עמלק, דאין כסא אלא מלך שנאמר ‘וישב שלמה על כסא ה’ למלך’ (דה”א כ”ט) ע”ש, כך שבכל דוכתא שהוזכר המלך בישראל, נדמה למלכותא דרקיע. וכ”כ באברבנאל (סוף פ’ י”ז) וז”ל כי המלך בארץ הוא במקום הקב”ה בעולם, ולכן היה מסור אליו היכולת המוחלט להעניש גם לא כדין כפי צורך שעה ולבטל הנמוס הכללי כמו שהש”י לצורך השעה מבטל הטבע וכו’, ולכן היה יחיד במלכות כיחוד הקב”ה בעולמו. ומפני זה ארז”ל במסכת ברכות הרואה מלכי א”ה אומר ברוך שחלק מכבודו וכו’, והרואה מלכי ישראל אומר ברוך שחלק בכבודו ליראיו. והנה במה שאמרו מכבודו הודו שמלכי האדמה יש אתם מכבוד הש”י ומעלתו על דרך הדימוי וההעברה, ולכן אינו ראוי להמון העם שישלחו יד במלכם להסירו ממלוכה כי היה זה רב ידו לו כשולח ידו בכבוד אלוקים, וכבר העיד ע”ז דוד המלך וכו’ ואמר ‘כי מי שלח ידו במשיח ה’ ונקה’ (ש”א כ”ז) עכ”ל

ובזה נראה ביאור פ’ המלך במשנה תורה, דודאי שימת המלך היא מצוה ממצוות התורה, רק שלא יבא מצד הציווי, כי לה’ המלוכה כדרך אומרו ‘וה’ אלוקיכם מלככם’ (ש”א י”ב י”ב), ומלכותא דארעא אינה אלא חלק ממלכותא דרקיע, וכהא דכתיב ‘בי מלכים ימלוכו’ (משלי ח’ ט”ו). ולכן לא הגיע הציווי בסתם להעמיד מלך, וכאילו הוה מלכות אחריני תחת מלכותו ית’. ולא באה מצוה זו אלא כאשר יאמרו אשימה עלי מלך ככל הגוים, היינו שיצטרכו למלך מצד המשפטים המדיניים והמלחמות, וכדוגמת שאר העמים אשר סביבותיהם, ואין בזה חטא ולא סכלות, ולהיפך יצטרכו ויצטוו בזמן זה להעמיד מלך, ורק יהיה נבחר ע”פ ה’, כי הוא כנגד מלכותא דרקיע וכמש”נ. והיינו דכל עוד לא יהי’ להם צורך במלך, לא תבא עליהם מצוה זו, דלהיפך ה’ הוא למלך עליהם, אמנם באופן שיצטרכו לזה מפאת הגורמים המדיניים, יצטוו בזה. והוא דומה לשי’ ר’ נהוראי, אלא דאין בזה חטא ולא תערומת, רק הוא הצורה למצוה זו. וזהו שנצטוו לאחר כניסתן לאר”י דוקא, לצורך דברים המדיניים והמלחמות שיבואו עליהם. כן נראה בדעת ר’ יהודה הסו’ שהוא מצות עשה, אף דמשמע בדעתו שאינו תלוי בבקשתם אלא בהכניסה לארץ, היינו דעל כרחך אחר כניסתם לארץ יאמרו לשים מלך, וזהו כוונת הכתוב ‘כי תבא אל הארץ וגו’ ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים וגו” דודאי תבא בקשתם כשאר העמים

והטעם שהדגיש הכתוב הקדמה זו “ואמרת אשימה עלי מלך”, נראה מפני דבלא”ה היה משמע ציווי זה כאילו המלך הוא במקום מלכות ה’, ולכן הקדים שאינו בא אלא מפאת הצורך ולא מצד החלפת מלכות שמים. והיינו דאין כוונת התורה שמצוות המלך היא כעין מצוה קיומית כמו מצות ציצית, דבאמת יצטרכו תמיד למלך, רק דמצד התורה לא היה ראוי לבא הכתוב בלשון ציווי משום זלזול במלכות שמים

עפ”ז נראה דעיקר טעותם בימי שמואל היתה בזה הענין, דלא היה בדעתם שיהי’ המלך כנגד מלכותא דרקיע, אלא כעין מלכות אחרת במקום מלכותו ית

ועצם החטא נראה לבאר על דרך הר”ן שכתב דאמרו תנה לנו מלך ‘לשפטינו’, רק יש לבאר רעיון החטא אחרת, דבהיות המלך כנגד מלכותו ית’ והוא כדוגמת מלכותא דרקיע, א”כ אילו ניתן בידו משפטי התורה ג”כ, יחשבו כאילו שלו הם המשפטים, והוא במקום הקב”ה. ולא ניתנו הנך משפטים אלא לשופט בלבד, דאין בו מענין המלוכה ורק מקיים מימרא דרחמנא, וכמו שאמרו ז”ל כל דיין שדן דין אמת לאמיתו וכו’ נעשה שותף להקב”ה (שבת י’). ובזה חטאו ישראל אף שהיתה כוונתם שיהיו שומרים משפטי התורה, מ”מ היתה טעותם בזה כי חשבו שיש למלך מלכות בפנ”ע, והוה פגיעה ופגם מלכותו יתברך, וזהו שאמרו ‘שימה לנו’ ולא ‘שימה עלינו’ (ע’ כל”י)

ובתוספת הסבר נראה כי מאחר ולה’ הוא המלוכה, א”כ אין העמדת מלך יכולה להיות רק בתנאים מסויימים ומיוחדים, וכמ”ש דמפני כן הגיעה מצוה זו שלא בלשון ציווי ממש אלא כאשר יאמרו ‘אשימה עלי מלך וגו”, ומטעם זה צריך להיות מצד אחד כדוגמת מלכותא דרקיע ותהא אימתו על העם, להורות שאינה מלכות בפנ”ע אלא חלק ממלכותו ית’, ולכן הוא דן כפי דעתו לצורך השעה, אבל מאידך אילו תהיה הנהגתו לגמרי כהנהגתו יתברך, ימעט בזה כבוד ה’ ומלכותו. ולכן לא ידמה למלכות ה’ רק בתכונה וצורת הנהגתו, אבל לא ידון במשפטי התורה[6] רק השופט[7]. וזהו שכתוב ‘כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד’ (תהלים קכ”ב), כסאות למשפט הם הסנהדרין, כסאות לב”ד הוא כסא מלכות ב”ד (ע’ של”ה)

כעין זה מצינו בחז”ל ג”כ (ברכות מט ע”א) שהקפידו שלא להזכיר מלכות בית דוד ללא הזכרת מלכות שמים, ולכן בברכת הטוב והמטיב צריך ב’ מלכויות, חדא דידה וחדה דבונה ירושלים, דאיידי דאמר מלכות בית דוד (בברכת בונה ירושלים), לאו אורח ארעא דלא אמר מלכות שמים

ומצאתי דברים מפורשים בספר יערות דבש  (ח”ב דרוש ט’ עמ’ רכ”ג), שכתב הטעם דלא הוזכר מלכות שמים בברכה שלישית, דהיינו להבדיל בין מלכותא דרקיע למלכותא דארעא, ולהוציא מלב הטועים המייחסים למלך התחתון תואר לאלוהות

ובאותו דרך נראה לבאר עוד ע”פ מה שהקדמנו לעיל דאין מצות העמדת מלך באה אלא כאשר יצטרכו בו כמו כל העמים, א”כ כל שבאה מטעם אחר הוה פגיעה לעצם מלכותו ית’. ולכן נהי דהיה להם צורך בשופט אחר, וכמו שמעיד הקרא דבני שמואל היטו משפט, מ”מ לא היו צריכים למלך כלל, ומה שאמרו ‘ככל הגוים’ היה רק להערים. ובזה יש לבאר מש”כ הספרי שהקדימו על ידן, דלא היו צריכים למלך אלא לשופט בלבד, ובזה שביקשו מלך פגעו במלכות ה’ כאילו רוצים מלך אחר. וכן י”ל ע”פ דרך הרמב”ם שלא ביקשו מלך לכבוד המצוה אלא מפני שקצו בשמואל

וזהו כוונת הספרי שלא ביקשו מלך אלא להעבידם לעכו”ם, כי אף שהיה חטאם כמ”ש הר”ן במה שרצו מלך שישפטם וכדמשמע מקרא ‘וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטינו’[8], או מצד שקצו בשמואל או שלא הצטרכו במלך, מ”מ עצם חטא זה היה משום פגיעה בכבוד מלכות שמים וכאילו ביקשו מלכות אחרת וכמש”נ, ולכן היה מונח בזה ענין ע”ז. והוכיח מקרא ‘והיינו גם אנחנו ככל הגוים וגו” אף שמקודם לכך הקפיד ה’ עליהם, דמבואר כאן שהמשיכו באותו חטא ורצו להיות ככל הגוים, ודבר זה התבאר באמרם ‘והיינו גם אנחנו’ כמ”ש לעיל (דהא ‘ככל הגוים’ כבר אמרו מקודם, וכן נאמר במשנה תורה ג”כ)[9], וכ”ז מאותו שורש חטאם בענין המלכות שהוטבע בהם. ומיושב בזה קו’ האברבנאל דלדברי הספרי לא היה הקב”ה ממלא שאלתם, ועוד כי לא זכר הכתוב דבר מהעכו”ם אשר יעבדון, ולהמבואר לא חטאו בע”ז ממש אלא בשורשה, וזהו שהזכיר להם בענין המלכות כמש”נ, וגם אמר ה’ לשמואל ‘כי לא אתך מאסו כי אם אותי מאסו’. גם מה שהקשה לדברי הר”ן דלא מצינו בתוכחת שמואל שיחס החטא בדבר המשפט כי אם לגוף השאלה, לדברינו לא קשה מידי, דאף שצורת החטא היה בענין המשפט, מ”מ עצם החטא היה בדבר המלכות, שמלך זה שהם ביקשו פגע במלכותו ית’. והתרנו בזה כל הספיקות, ולא יצאנו מדעת רבותינו ז”ל

---

[1] והיינו דלכאו’ תמוה איזה סעד להרמב”ם מהך קרא, וע’ בעה”ש העתיד ס’ ע”ו אות ו’ שפירש בענין אחר.

[2] ולכאו’ תמוה שכתב זאת לפי דעתו והוא להדיא בש”ס סנהדרין בשם ר’ נהוראי, ולכאו’ מזה מבואר שלמד הסו’ שם דלא כרש”י אלא על דרך המהרש”א, וע’ יד רמ”ה.

[3] אם לאו שנדחק דע”י שחלק משפט המלוכה יהי’ ביד המלך, אזי יפנו בני שמואל להתעסק במשפטי התורה כהוגן.

[4] והם פירשו בזה ג’ סיבות, הראשון האחדות והעדר השיתוף, השני ההתמדה והעדר החילוף, השלישי היכולת המוחלט. וכ’ ע”ז באברבנאל שאינו מהבטל שיהיו בעם מנהיגים רבים ומסכימים בעצה אחת, ולמה לא תהיינה הנהגותיהם משנה לשנה וכיו”ב, ולמה לא יהיה ג”כ יכולתם מוגבל ומסודר כפי הדתות והנימוסים. ויותר קרוב להיות הפשע באדם אחד משיחטאו אנשים רבים בהוסדם יחד ע”ש באורך.

[5] ומצאתי בשל”ה (פ’ שופטים, עמוד הדין) שכ’ וז”ל ולמי שעיני שכל לו, יראה שיש לפרש דברי ר’ נהוראי כדעת האברבנאל ע”כ.

[6] ויש להוסיף ע”פ דברי המדרש כשיש דין למטה אין דין למעלה וכשאין דין למטה יש דין למעלה ע”כ (מובא בכד הקמח ענין דינין, בד”ה ידוע), וא”כ לא ראוי שישפט המלך ויקח לגמרי מלכותו ית’.

[7] ואין להק’ דמצינו שמשה רבינו נקרא מלך כמו שנאמר ‘ויהי בישורון מלך’ (דברים ל”ג ה’), והיה גם ראש סנהדרין כמבואר בפ’ כה”ג,  כי לא העמידו אותו ולא היה אז שום ציווי.

[8]דהזכיר שמואל ‘לשפטינו’ אף דלא הזכיר מה שאמרו ‘ככל הגוים’, והיינו שהוא בדוקא ולא חטאו בבקשת המלך גרידא אלא במה שרצו שישפטם ג”כ.

[9] . וזהו שאמר ר”א זקנים שבדור כהוגן שאלו שנאמר ‘תנה לנו מלך לשפטנו’ אבל עמי הארץ שבהן קלקלו שנאמר ‘והיינו גם אנחנו ככל הגוים וגו”, דאף שהזקנים גם חטאו מ”מ לא היה בנוסח בקשתם משום ע”ז, משא”כ עמי הארץ שאמרו ‘והיינו גם אנחנו’, וזה דלא כרש”י.